את המצלמה הראשונה שלי מצאתי בארון של אחותי, הייתי בת 14. לא ברור אם אני מצאתי אותה או שהיא מצאה אותי, מה שבטוח זה שדרכה גיליתי שפה ועולם חדש. לא נפרדנו מאז,
הקדשתי את רוב שעות הפנאי שלי לשיטוטים ברחבי ירושלים, בבתים של הקרובים אלי, צילמתי כל מה שמשך את תשומת ליבי, בד״כ מבלי לדעת מדוע אני מצלמת דווקא את הסצינה או הזוית המסויימת הזאת.
הרבה דברים השתנו באופן שבו אני מצלמת ובונה קולאז׳ים אבל אחד הדברים שלא השתנו היא ההרגשה שאני מאירה פיסת חיים מהמציאות, מהיקום עצמו ואני עוצרת אותה ולוקחת אותה.
המצלמה מאפשרת את גילויה של התבונה החבויה ביקום אך גם מאפשרת לנו להביע את עצמנו את המשמעות שלנו, כרגש או רעיון בפני העולם.
הצילומים שלי עוברים עיבוד דיגיטלי ומטופלים עד להשלמת היצירה.
בחרתי ללמוד אמנות פלסטית במכללת מנשר במשך 4 שנים, בסמינר הקיבוצים פוטותרפיה, ובימים אלה אני לומדת פסיכותרפיה ביוסינתזיה. אני כל הזמן ממשיכה ללמוד ולשכלל את הכלים שלי להתבוננות וטיפול.
הצלם, העולם, הצילום והמצלמה הופכים לאחד.
אני כצלמת פועלת אינסטנקטיבי, עוצרת רגעים שאני רואה את הבילתי נראה, דרך עיני הנפש (אינטואיציה)
״העיקר סמוי מן העין״
אנטואן דה סנט-אכזופרי
קצת עלי